החלטה בתיק בר"ע 2032/06

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט בר-עם), בגדרה נדחתה בקשה שהגישו המבקשות לדחות את תביעת המשיבים נגדן על הסף.

וזה היה סיפור המעשה: המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשות לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 ("חוק הפיצויים"), בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 9.2.98, בה נהרג בנה של משיבה 2 ("התביעה השניה"; "המנוח"). בשנת 1998 הוגשה תביעה בגין אותה עילה, על ידי עזבון המנוח ("התביעה הראשונה"), וניתן פסק דין שנתן תוקף להסדר פשרה, לפיו המבקשות שילמו סך של 43,000 ש"ח לסילוק התביעה ("פסק הדין"). לטענת המשיבים, מי שניהל את התביעה הראשונה, בשם העזבון, היה אבי המנוח, בעלה של משיבה 2, אך הוא עשה כן מבלי שיידע את המשיבה 2 בעניין ובלא שהוסמך לפעול מטעמה.

עם הגשת התביעה השניה, הגישו המשיבים, במסגרת תיק התביעה הראשונה, בקשה לביטול פסק הדין. בקשה זו נדחתה בנימוק שהדרך הדיונית הנכונה להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה היא בהגשתה של תובענה חדשה נפרדת, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. בעקבות החלטה זו, הגישו המשיבים בקשה לתקן את התביעה השניה, על דרך הוספתו של סעד הצהרתי, לפיו פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה - בטל. בית המשפט קמא טרם הכריע בבקשה זו.

המבקשות הגישו בקשה לדחות את התביעה השניה על הסף, מחמת מעשה בית דין. המבקשות טענו גם, כי שאלת תוקפו של פסק הדין ביחס למשיבים צריכה להתלבן בגדר תביעה נפרדת לביטולו של פסק הדין, ולא במסגרת הליך הביניים שניזום על-ידן בתביעה השניה. המשיבים טענו מצידם, כי לא מונה מנהל לעזבון המנוח, וכי לפי סעיף 122 (ב) בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 פעולה של אחד מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט. משלא נתקיים תנאי זה, אין לפסק הדין תוקף מחייב בעניינם של המשיבים, ועל כן לא קם כלפיהם מחסום דיוני. בית המשפט קמא קבע, כי מכיוון שהמשיבים לא כיוונו את טענותיהם כלפי תוכנו של פסק הדין, אלא העלו טענות לעניין היקף חלותו בעניינם, הם יכולים היו להעלות טענותיהם בגדרה של התביעה השניה, ולא היו חייבים לנקוט בהליך נפרד לביטולו של פסק הדין בטרם הגשתה. מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה חזרו המבקשות על טענותיהן.   

ביום 8.3.06 קבעתי שבקשת רשות הערעור מצריכה תשובה. בתשובתם טענו המשיבים כי אין כל הוראה בחוק ובפסיקה המחייבת לבודד את הדיון בסעד ההצהרתי לביטול פסק דין מהסעד האופרטיבי לפיצויים, ובלבד שנסיבות המקרה המקים את הזכות לשני הסעדים - זהות. הטעם לכך הוא הכלל של מניעת התדיינות כפולה וסיוע לבית המשפט להכריע במחלוקות כולן.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ההלכה היא כי בעל דין הרוצה לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה צריך להגיש תובענה נפרדת, ואין הביטול יכול להיעשות על דרך של הגנה מפני תביעה אחרת או אף במסגרת התנגדות לבקשה לדחיית התובענה (ע"א 108/83 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 780, בע' 784-785). כך פעלו המשיבים במקרה זה, כאשר ביקשו לתקן את כתב תביעתם ולהוסיף בו סעד הצהרתי, לפיו בית המשפט יורה כי פסק הדין בתביעה הראשונה - בטל.

בית המשפט קמא טרם הכריע בבקשת התיקון. אם ייעתר בית המשפט לבקשה, הרי שכתב התביעה המתוקן, בו מתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי בדבר בטלות פסק הדין בתביעה הראשונה, יהווה הליך נפרד, בגדרו תבחן בקשת הביטול. העובדה כי במסגרתו של אותו הליך נתבעים גם סעדים אופרטיביים, דהיינו פיצויים בגין תאונת הדרכים, אינה גורעת מכך שהדרך שננקטה לביטולו של פסק הדין היא הדרך הדיונית הנכונה. דווקא ריכוז הדיון בסעד ההצהרתי והאופרטיבי בגדרו של הליך אחד, ימנע את הצורך בפיצול התביעות ויביא את המחלוקת כולה אל קיצה, בלא שיהיה צורך לנקוט בהליכים נוספים (ראו: רע"א 2345/98 דנגור נ' לבנה, פ"ד נב(3) 427).

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. התיק מוחזר לבית המשפט קמא, על מנת שיכריע בבקשה לתיקון כתב התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ו (28 באפריל 2006) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: